Ран Барац. Жаботинский без Жаботинского

[pratto]

Левые взялись за выхолащивание Жаботинского.

ז'בוטינסקי ללא ז'בוטינסקי

רן ברץ |

19/10/2012

המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה עניין מפתיע בזאב ז'בוטינסקי. רן ברץ דן בסוגיה, ומבהיר כמה פרקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, שנותרו כנראה עמומים עבור המתעניינים החדשים משמאל

המכון הישראלי לדמוקרטיה (להלן: מי"ד) רוצה שתכירו את מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי. חוברת שמפיץ המכון במאה-אלף עותקים ובעלות ניכרת (כך לדבריו, ושאפו על השקיפות), עוסקת בתפיסת הדמוקרטיה של ז'בוטינסקי, ובאה ללמד את עם ישראל כי ז'בוטינסקי האמין ב"דמוקרטיה מהותית, שוויון וזכויות אדם", ממש כמו מחברי החוברת פרופסור מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס, שאר אנשי המי"ד, ורבים באליטה האקדמית והמשפטית במדינת ישראל.

הז'בוטינסקאים החדשים

לפני שנבחן את החוברת, סיפור קצר. לפני מספר חודשים דיברתי בכנס על ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו באוניברסיטת ת"א. במהלך הכנס דיברו על ז'בוטינסקי מספר אקדמאים ממחנה השמאל. מובן מאליו, אפשר להתנגד אידיאולוגית לז'בוטינסקי ובו-בזמן להיות חוקר מצוין שלו. אבל בכנס התגלתה תופעה מעניינת אחרת. מצד אחד, ז'בוטינסקי הוצג בהערכה על-ידי האקדמאים משמאל, אלא שמצד שני, הוא היה "רזה" מאוד. הציטוטים היו במשורה, ובדרך-כלל לא מכתביו המרכזיים. המוקד היה הליברליזם וחלק מיחסו של ז'בוטינסקי לערבים ומיעוטים, אבל מיעטו להזכיר את הקשרי הדברים ואת עקרונותיו המרכזיים האחרים, כמו הלאומיות, הריאליזם ותפיסת הכוח, האינדיבידואליזם, יחסו לטבע האדם, הקפיטליזם, קיר הברזל, וכמובן, הנאמנות הבלתי-מתפשרת לארץ-ישראל השלמה. שני הצדדים, אם כן, משלימים זה את זה: אחרי שהשכיחו את עיקרי תורתו של ז'בוטינסקי, לא הייתה לאקדמאים בעיה לגלות לו הערכה.

כשהגיע תורי ציטטתי בהרחבה מכתביו המרכזיים של ז'בוטינסקי. הצגתי את יחסו העקבי לארץ-ישראל, ונגעתי גם בטבע האדם, המשא-ומתן עם הערבים, ועוד. לאחר-מכן מסרו לי צופים בקהל שחלק מן האקדמאים זע בחוסר-נחת; המנחה התקמצן לפתע בזמן, ורק רצו שאסיים וארד כבר מהבמה. התגובות לדבריי הגיעו בעיקר מאקדמאים, כולל משתתפי הפאנל, שחשו צורך עז להתנגד. היה די ברור שהם לא נלהבים מז'בוטינסקי ההיסטורי. הם אוהבים את ז'בוטינסקי האינטלקטואל, המשורר, המחזאי, המתרגם, וחלקים מההגות הליברלית שלו. רק לא לקלקל את החגיגה עם ז'בוטינסקי המנהיג הרוויזיוניסט, הריאליסט הקשוח.

מדובר ככל הנראה בתופעה לא נדירה בימינו. אקדמאים מן השמאל בוחרים וגוזרים מדברי ז'בוטינסקי את מה שנוח להם, ואז, כשהוא מנותק מהקשר ומחלקים מרכזיים בתפיסת-עולמו, הוא ממש מזכיר להם את עצמם. אם היה חי, הם רוצים להאמין, בוודאי היה מצטרף למחנה ה"מרכז-שמאל", מזועזע מהימין הישראלי בדיוק כמותם. בעצם, מסתבר, הם הז'בוטינסקאים האמתיים. בית"רים של ממש.

מה מניע מגמה זו? אציע ניחוש לא מבוסס. אבות הציונות משמאל הפכו לבלתי-רלוונטיים. משנתם הכלכלית חלפה-עברה מן העולם לפני מספר עשורים, גיבוריהם התגלו כרוצחי-המונים, ואת יחסם לערבים, הס מלהזכיר. איזה ציוני יעמיד לאינטלקטואלים שלנו דגם? סירקין המיושן? ברל הטרנספריסט? בן-גוריון הלאומן וקנאי המקרא? ז'בוטינסקי, לעומתם, לצד העיסוק הציוני, היה לא רק איש תרבות ואמנות מקורי ופורה אלא גם ליברל קלאסי וסובלן אמתי. לכן הוא נותר רלוונטי ומרשים; בוודאי אם מקפידים להעלים ולטשטש את החלקים הלא נעימים (לשמאל של ימינו) במשנתו.

שני מובנים של ליברליזם

נזכרתי בז'בוטינסקי שהפך לשמאלני של כבוד באוניברסיטת ת"א, כאשר קראתי את החוברת החדשה של המי"ד, "על דמוקרטיה, שוויון וזכויות הפרט לפי משנת זאב ז'בוטינסקי".

ז'בוטינסקי הותיר כתבים הרבה, מעל ל-40 שנות יצירה והגות במגוון נושאים. כצפוי, לא בכל עניין דבריו עקביים, עמוקים, או חשובים, אבל בהחלט יש גם עניינים שבהם הגותו מצטיינת בעומק ועקביות. תפיסתו הפוליטית, בה עוסקת חוברת המי"ד, היא בחלקה הגדול כזו.

במהותו היה ז'בוטינסקי ליברל קלאסי. הוא אהב חופש ותמך בכל מאודו בחירות הפרט במסגרת ריבונות לאומית. הוא היה פלורליסט ואינדיבידואליסט, שהאמין כי ביסוד הדמוקרטיה עומד פרלמנט נבחר, המייצג, בין השאר, את הייחודי והמיוחד שבכל אומה; אכן כן, יש קשר הדוק בין הליברליזם הקלאסי לבין לאומיות. ז'בוטינסקי לא אהב כפייה, וחשש משלטון חזק. ברוח אנטי-אטטיסטית זו כתב:

כן גם לי שנאה עיוורת לרעיון האומר ש"המדינה – היא הכל". והיינו הך, אם קומוניסטית היא או פשיסטית. הנני מאמין רק בפרלמנטריזם "מן האופנה הישנה", כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר אונים. ['עגלת ה"כלי-זמר"']

הפרלמנטריזם והליברליזם "מן האופנה הישנה" נקראים היום, בז'רגון הפילוסופי-פוליטי הישראלי החדש, "דמוקרטיה פורמלית". אלא שבחוברת המי"ד טוען פרופ' קרמניצר כי ז'בוטינסקי הוא דווקא ליברל של "האופנה החדשה", קרי, חסיד של "הדמוקרטיה המהותית" ועקרונות ליברליים של המאה ה-21.

ז'בוטינסקי מוצג בחוברת כחסיד נאמן של אסכולת אהרן ברק והמי"ד, לפיה מהות הדמוקרטיה היא שמירה על "זכויות אדם", העומדות גם נגד הכרעות הפרלמנט. ז'בוטינסקי הופך, לפי פרשנות זו, לתומך פוטנציאלי בעיקר האמונה של המי"ד: הסמכת בית-המשפט העליון (ה"מומחה" לזכויות אדם) לבקר את הפרלמנט ולפסול חקיקה ראשית בשם השמירה על זכויות אדם. כל-כך מנותקת מהמציאות הטענה כי הדמוקרטיה הפרלמנטרית של ז'בוטינסקי היא למעשה "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר, עד שניתן להפריכה אפילו בעזרת ציטוטים מהחוברת עצמה.

שלטון הרוב

אמת ויציב: ז'בוטינסקי לא רואה בשלטון הרוב ערך יחיד, ואינו סבור שדמוקרטיה נבחנת רק בו. אבל גם הדמוקרטיה ה"פורמלית" (בניגוד ל"מהותית") אינה מוגדרת רק על-פי שלטון הרוב. למשל, משטר רוב המונע ממיעוטים להצביע, להתאגד, או להוציא עיתון, פסול גם על-פי עקרונות "הדמוקרטיה הפורמלית". לא נחוצות לטיעון זה תפיסת "זכויות האדם".

לכן, השאלה החשובה היא מה עומד אל מול שלטון הרוב אצל ז'בוטינסקי? האם צודק קרמניצר ביחסו לז'בוטינסקי אמונה בתיאוריה מופשטת של זכויות אדם המגבילות את חקיקת הרוב? לא ולא. ז'בוטינסקי מאמין בהסכמים חברתיים המושגים באמצעות פשרה בין הרוב למיעוט. הרוב מגביל את עצמו מרצונו החופשי. אם כופים עליו הגבלה, הרי מדובר בשלטון מיעוט, וזו פגיעה בעיקרון יסוד של הליברליזם הקלאסי וביתרון הדמוקרטיה: להרבות חירות.

להלן ציטוט של ז'בוטינסקי המופיעה בחוברת של המי"ד:

שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. … מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב – הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו מעשה כפיה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע.

אם כן, האידאל, לפי הציטוט שהביא קרמניצר עצמו, אינו שיטה של זכויות אדם הכופה את הרוב, אלא מערכת של פשרות של הרוב עם המיעוטים, תוצאה של סובלנות ואהבת חירות. אבל לא תמיד קרמניצר הוגן כל-כך עם המקורות. בציטוט הבא מן החוברת נכתב כך:

בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. ערך הדמוקרטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה. את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה.

אם תוהה הקורא מדוע המשפט האחרון מסומן בקו-תחתון, הרי הסיבה פשוטה: בחוברת המי"ד השמיטו אותו. ומה הפלא? "טעם הדמוקרטיה" של ז'בוטינסקי אינו מתיישב עם תזת "הדמוקרטיה המהותית" שמבקש קרמניצר לטפול עליו.

את עקרון הפשרה מדגיש ז'בוטינסקי במספר מקומות. פשרה היא כלי חברתי ופרלמנטרי, לא משפטי. "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר תלויה במספר "מומחי" זכויות אדם בלתי-נבחרים, היושבים בבית-המשפט העליון (ובמוסדות בינלאומיים), ומסמיכים עצמם לפסול פשרות חברתיות ופרלמנטריות הסותרות את זכויות האדם. רעיון שכזה לא עולה על דעתו של ז'בוטינסקי. כפי שמתברר מן הציטוט הקודם, על שלטון מיעוט שכזה ז'בוטינסקי מעדיף – וטעמיו עמו כליברל קלאסי – אפילו שלטון של רוב לא-סובלני. אבל על הכול הוא מבכר, כאמור, שלטון של רוב סובלני, המרחיב באמצעות הפשרה את החירות וההסכמה החופשית על חשבון הכפייה.

'כפייה' היא מילת המפתח. לא רק הכנסת והממשלה, גם המשפט כופה ומחייב. הרשות השופטת היא חלק מהשלטון, וכמו כל רשות – יודע הליברל הקלאסי – היא עלולה לגדול, לצבור כוח, ולכפות את דעותיה. וז'בוטינסקי לא אוהב את הכפייה בשם ערכים מופשטים, גם אם היא באה מ"נאורים", וגם אם הם שוכנים בהיכל המשפט. עד כמה נכון הדבר ניתן לראות מן העובדה שז'בוטינסקי חושש מן הדמוקרטיה באירופה (למשל, במאמרו "איני מאמין"), מפני שהיא מביאה אל השלטון גם את הדעות הקדומות של ההמון, ולכן היא מסוכנת ליהודים. אין הוא מעלה בדעתו לדבר כאן על זכויות אדם או רשויות המגבילות את הרוב. דמוקרטיה היא לדידו שלטון העם והאמצעי שבו מתבטאת ריבונותו, גם כאשר ז'בוטינסקי הוא חלק ממיעוט המשלם על כך את המחיר.

לסיכום, ז'בוטינסקי מעמיד את עקרון הפשרה במהות הדמוקרטיה, ועקרון זה מנוגד הן לעקרון ההכרעה בפסק-דין, והן לרעיון שישנה מערכת מופשטת של ערכים העולה בערכה על הסכמות ופשרות המתקבלות באופן חופשי על-ידי בני-אדם בשר ודם. "דמוקרטיה מהותית" אין כאן.

זכויות אדם וריאליזם

אגב זכויות אדם, חיפשו קרמניצר וחבריו ככל שחיפשו, "זכויות אדם" לא מצאו אצל ז'בוטינסקי (ולא ימצאו גם אצל ליברלים קלאסיים אחרים). מדוע? כי אצל ז'בוטינסקי, הריאליסט עד לשד עצמותיו, זכות, כמו גם מוסר, היא מושג מופשט. ובחיים קובע הכוח הממשי.

הכוח מכתיב את מהלך ההיסטוריה, סבור ז'בוטינסקי, וההצדקות המוסריות משרתות בעיקר את התדמית. ז'בוטינסקי רואה באדם יצור אינטרסנטי וציני, והוא קובע כי "האדם גרוע לאדם מזאב" וכי "שוטה מי שסומך על היושר; אין היושר קיים אלא בשביל בעל-האגרופים וקשה העורף". דוגמא נאה לגישתו נמצאת במאמרו על המלחמה התורכית-איטלקית ב-1911, בו צידד באיטליה למרות שהואשמה בעוולות מוסריות. לאחר שמנה את עוולות העבר של האומות המבקרות את איטליה, כתב:

העולם מחשיב אך את התוצאות ואינו נותן את דעתו לאמצעים … מה ענין כאן לרגש של השתתפות או להעדר הרגש הזה, כיצד אפשר כאן לצדד בזכותם של אלה ולקטרג על אלה, בשעה שלפנינו פשוט התכתשות זאבים גדולה וכללית, שאין בה צדיקים ולא רשעים, ויש בה רק מלחמת יצרים ו"כל מאן דאלים גבר", מלחמה גלויה, מסואבה ופרוצה. [זכות וכוח]

לסיום הוא מוסיף כי ויתור "מוסרי" יוביל לחולשה, עניין מסוכן בפני עצמו:

אם נשב בחיבוק ידיים ונסתכל איך אחרים חומסים, ואנו לא נתערב, הרי אותה העיתונות עצמה תהיה מלגלגת עלינו שאנו טיפשים, בין הממלכות לא נתחשב, שכנינו ירימו ראש עלינו, וכל נתח טוב שיש ושעתיד להיות בעולמנו ייפול בחלקם של אחרים, ורק אנו נעמוד בפחי נפש; כל העולם יזלזל בנו, ולא יחרוץ כלב לשונו לספר על יושר ליבנו, שנמנענו לקנות במשיכה את הנתח שהיה מוטל לא במקומו הראוי. רב תודות בעד סיכויים כאלה. לא אנו יצרנו את העולם הזה, ולא עלינו להחזירו למוטב, לא עלינו למשוך ידינו מדבר שהאומות התרבותיות ביותר של אירופה סמכו עליו את ידיהן. טריפולי לנו תהיה, וחסל! ודעת הציבור, העתונות וכל שאר נושאי כליהם של עיקרי המוסר מה תהא עליהם? אלא לא לעולם יטרו, כשוך חמתם עוד יקדמו פנינו בברכות.

אני מנחש שעל הריאליזם החריף הזה פרופסור קרמניצר לא יסמוך ידיו. ניכר שלא כתב אותם פעיל זכויות אדם, ברוח המוסרית והנעלה של "הדמוקרטיה המהותית". מובן שזו רק דוגמא ויש להעמיק בעניינים הללו עוד, אבל רוח הדברים ברורה.

כדאי לחדד נקודה נוספת. תפיסת זכויות האדם היא אוניברסלית ומופשטת. היא מתייחסת ל"אדם באשר הוא אדם" (כלומר, מתעלמת מכל המאפיינים המייחדים את הפרט), והיא תרה אחר עקרונות שיהיו נכונים לכלל האנושות בכל זמן. עניינים מקומיים של הקשר וערכים (לאומיים ואישיים), אינם נחשבים בעיניה, הם מותרים רק במידה שהם אינם סותרים את העקרונות העל-זמניים והעל-מקומיים של זכויות האדם. ז'בוטינסקי, לעומת זאת, מדבר על היחיד המסוים ועל הפלורליזם הלאומי כבעלי ערך גדולים יותר. לא "האדם באשר הוא אדם" מעניין אותו, אלא משה באשר הוא משה, ויהודים באשר הם יהודים. מן האוניברסליזם המפשיט את המאפיינים הייחודיים, ז'בוטינסקי סולד.

כך הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, מיד אחרי שקבע כי "בראשית ברא אלוהים את היחיד".

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידיי … כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות": אני מאמין באמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו-כן קודם היחיד לאומה.

הדברים ברורים. ה"אנושיות" היא תפיסת האדם באשר הוא אדם, התפיסה האוניברסלית של השמאל האירופאי. זכויות אדם, מוסדות בינלאומיים המחילים את אותו חוק בכל מקום, בית-משפט המחיל נורמות אוניברסליות על בית-המחוקקים – כל אלו, "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר, אינם עומדים בביקורת תפיסת הייחוד האישי והלאומי של ז'בוטינסקי. הוא מתחיל ביחיד ועוצר באומה. הלאה, לרמה האוניברסלית של "זכויות אדם", אין הוא מגיע. ולא במקרה אין הוא מגיע. הרעיון הזה זר לשיטתו הלוקחת בחשבון את מהלך הכוח הריאלי בעולם, את הפלורליזם הלאומי ככוח יוצר וחיובי, את היחיד וכשרונותיו, את הספקנות ביחס לטבע האדם, ובקצרה, את עקרונות הליברליזם הקלאסי שלו.

הערבים

עמדתו השוויונית של ז'בוטינסקי בנוגע לערבים ידועה היטב. אך הציטוטים בחוברת המי"ד, התלושים מהקשרם, מיתממים מאוד ומתייחסים רק לחזון הליברלי שלאחר פתרון כל הבעיות; אך כאמור, ז'בוטינסקי לא היה תמים, ויש לבחון גם כיצד הוא ניגש לפתור את הבעיות: האם מנחה אותו תפיסת "זכויות האדם"? נסתפק בציטוט אחד (ארוך במקצת, אבל מחכים במיוחד):

אני מודה שיש רגעים בהם חולם גם אני חלומות על הסכם ערבי-יהודי בעניין ארץ-ישראל. נכון, אלה הם רגעים של עייפות יוצאת מגדר הרגיל … אני חולם על עצרת פאן ערבית גדולה … והציר היהודי … טוען בגלוי וביושר לכל ארץ-ישראל שמשני עברי הירדן למען בית עמו שלו ומדינתו, להתיישב בה ולשלוט עליה. בחלומי אלה הם הדברים שהוא משמיע: "הארץ הזאת, מידתה קטנה מחלק המאה של המרחב העצום שאלוהים נתן לכם, ואילו בני עמי הם חסרי מולדת; ובלבי פנימה תמיד קראתי לארץ זו ארצי. מן ההכרח שתהא שלי או אני מת; אני מוכן להילחם עליה, אבל אולי אין צורך במלחמה, אולי אתם, בני ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, תתמכו בתביעתו של עם ישראל, ולו רק משום שהצדק מחייב שאדמת כדור הארץ תחולק מחדש, כך שאומה חסרת-מולדת תהא רשאית לשוב ולהתיישב בממלכתה העתיקה". ותשובתה של העצרת הגדולה, כפי שראיתיה בחלומי, הייתה "הן".

מסופקני מאוד מאוד אם יש לו לחלומי זה סיכוי כלשהו להתגשם אי פעם. חוששני שנשיג את ארץ ישראל רק במלחמה. ואולם, לפחות זהו חלום טהור והגון, ממש כטוהר ויושר והאפשרות האחרת – המלחמה. [מתוך "ארץ ישראל הדו-לאומית", 1930]

ז'בוטינסקי העניק זכויות לערבים, מפני שהיה ישר והגון. הוא לא היה מוכן לוותר על סנטימטר אחד מארץ-ישראל, ולכן דחה את הצעות החלוקה, אך כליברל גם התנגד לטרנספר. משום כך העניק שוויון זכויות אזרחי לערבים שנלקחה מהם ריבונותם.

אלא שאין זה כל הסיפור. ז'בוטינסקי מתנה את החזון הנפלא הזה – השייך לזמן בו הערבים מקבלים את קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת ובלתי-ניתנת לערעור – בהצלחת הציונות. ואת הצלחת הציונות אין הוא מתנה. הוא יודע שהערבים מהווים רוב בארץ-ישראל ואף קורא להם "ילידים". אלא שדווקא משום כך ברור לו כי "הסכם מרצון הוא מן הנמנע … על התיישבותנו או להפסק, או שיש להמשיך בה ללא שימת-לב להלך רוחם של הילידים". הרוב היהודי יושג רק על גבי "כידונים", שיבנו את "קיר הברזל". כאמור, ז'בוטינסקי רואה את המלחמה על ארץ ישראל (כולה) כטהורה וישרה. הוא מתנגד הן לדמוקרטיה בזמן שהערבים מהווים רוב, והן לחלוקת הארץ. טענות "שוביניסטיות-לאומיות" שכאלה אינן עולות בקנה אחד עם "הדמוקרטיה המהותית" של זכויות האדם.

יתר-על-כן, גם ביחסו הליברלי שוויוני לערבים ז'בוטינסקי אינו תמים. בהתבטאויות משלהי שנות ה-30 של המאה שעברה, מעט לפני מותו, הוא ממשיך להתנגד לטרנספר, אך רומז, בעקבות הסכם בין היטלר למוסולוני, לאפשרות של הפרדה לא-כפויה בין יהודים לערבים ('שיחה עם זנגוויל'). הוא מציין כי ישנן שתי שיטות להתמודד עם מיעוטים. הגישה של מדינת-המשטרה היא לבולל את המיעוט; הגישה הליברלית היא: "לפצותו בתתו לו (על גבי הנייר) מידה ידועה של עצמאות". שתי השיטות, הוא קובע, "גרמו לעתים קרובות אכזבות וצרות". הנה כי כן, ז'בוטינסקי תומך עדיין ביחס שוויוני וסובלני למיעוטים, אבל לא מתוך תפיסה אוטופיסטית-אוניברסלית, והוא בהחלט מעלה בדעתו אפשרות של כישלון ומחפש חלופות.

"פתה והחלף"

בסיכום החוברת של המי"ד נכתב כך: "החיבור בין השקפה לאומית ובין גישה אנטי־דמוקרטית ואנטי־ליברלית איננו כורח המציאות. אפשר שאדם יחזיק בהשקפה לאומית ובד בבד ידגול בדמוקרטיה מהותית, בשוויון ובזכויות אדם".

המשפט הראשון כמובן נכון, ואף לשון המעטה; מי עמד יותר מן הליברליזם הלאומי לצד הדמוקרטיה הפרלמנטרית? אבל המשפט השני, שכביכול מנסח את אותה טענה מחדש, הוא מה שנקרא בשיווק "פתה והחלף" (bait and switch). זה הטכסיס: לא להיות אנטי-דמוקרטי במשפט הראשון הפך ל"דוגל" ב"דמוקרטיה מהותית" בשני, ולא להיות אנטי-ליברלי הפך לדוגל ב"שוויון וזכויות אדם". אבל הזהות הזו קיימת רק בתיאוריות הפשטניות של מחברי החוברת. ז'בוטינסקי הוא דמוקרט בנוסח הליברליזם הקלאסי הלאומי מן המאה ה-19, לא בנוסח האוניברסלי של זכויות האדם ב"דמוקרטיה המהותית" מן המאה ה-21. הוא דמוקרט, אבל לא "דמוקרט מהותי", הוא ליברל, אבל לא חסיד של "זכויות האדם".

תעמולה ללא הדר

אחת משתיים, או שקרמניצר ושות' אינם מבינים מהו ליברליזם קלאסי ובמה הוא נבחן מרעיונותיהם המהפכניים בדבר "הדמוקרטיה המהותית", או שהם ביודעין בוררים ופולים ציטוטים ומציבים אותם בהקשר מלאכותי פרי יצירתם. כך או כך, בזדון או בתמימות, החוברת שחולקה במאה-אלף עותקים היא מסמך תעמולה. הציטוטים מדויקים, אבל אמת קשה למצוא בה. מגיע לז'בוטינסקי קצת יותר 'הדר' גם ממחנה מתנגדיו, אפילו כשהם מנסים להמציא מחדש את הפילוסופיה הפוליטית שלו לצרכיהם.

https://mida.org.il/2012/10/19/%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%96%d7%91%d7%95%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%96%d7%91%d7%95%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99/